Ó ÌÚ Áˆ   Ì ÂÙ ב 1933 לארצות הברית החידוש שבפוליטיקה הטוטליטרית... הוא פשוט שהנאצים הרחיבו אל תחומי העמים האירופיים המתורבתים את השיטות שעד עתה היו

Transcript

1 Ó ÌÚ Áˆ   Ì ÂÙ ב 2 באוגוסט 1942, במהלך הגירוש הגדול מגטו ורשה, כתב חיים קפלן ביומנו זאת לדעת מימות עולם מיום שלטון האדם באדם לרע לו לא היה גרוש אכזרי וברברי כזה. באותה שנה כתב קארל קורש (Korsch) פילוסוף גרמני, מרקסיסט שברח ב 1933 לארצות הברית החידוש שבפוליטיקה הטוטליטרית... הוא פשוט שהנאצים הרחיבו אל תחומי העמים האירופיים המתורבתים את השיטות שעד עתה היו 1 שמורות ל ילידים או ל פראים שחיו מחוץ למה שמכונה ציביליזציה. שני כותבים התבוננו בפשעי הנאצים באותה שנה גורלית שנת האחד נמצא על סף הירצחו, השני הספיק להימלט בזמן מגרמניה הנאצית. האחד נמצא בלב הסערה בגטו ורשה של ימי הפתרון הסופי, השני כתב מהמרחק הבטוח של גולה פוליטי בארצות הברית. האחד יהודי מפולין, השני גרמני בארצות הברית. האחד ראה בפשעים הנאציים כלפי היהודים אירוע חסר תקדים בהיסטוריה האנושית, והשני ראה בפשעים אלה הרחבה והמשך של הצד האפל של ההיסטוריה האירופית המודרנית זו שעד עתה באה לידי ביטוי בעיקר ביחסה של אירופה ל לא אירופים. שני כותבים משנת 1942 המתבוננים באותה תופעה בזמן התרחשותה משתי פרספקטיבות שונות כל כך זו מזו, וכל אחד מהם מבטא הבנה היסטורית אחרת. מאז ועד היום, כמעט שבעים שנים מאוחר יותר, ממשיכה השאלה להעסיק רבים מקרב חוקרי העם היהודי, חוקרי אירופה ותרבותה, חוקרי השואה וחוקרי מקרים אחרים של רצח עם כיצד יש להבין את היחס שבין השמדת יהודי אירופה בידי הנאצים לבין רציחות ע ם אחרות, שהתרחשו לכל אורך ההיסטוריה האנושית ובעיקר בתקופה המודרנית? שאלה זו, שהיא בעלת ממדים רבים היסטוריים, אתיים, פוליטיים, זהותיים ואחרים נפרטה במהלך השנים לשאלות משנה רבות מאוד, אך למעשה השאלה היא מה שואלים? כיצד ניגשים מלכתחילה לסוגיה מרובת פנים זו? האם השואה היא מקרה קיצוני, אולי הקיצוני ביותר, של תופעת רציחות העם? האם השואה היא המקרה הפרדיגמטי של רצח עם, שבו מופיעים קווי המתאר המחרידים של התופעה בצורתם הברורה ביותר? האם משום כך השואה היא אירוע ייחודי או חסר תקדים? האם, ועד כמה, קיים רצף היסטורי ומושגי בין השואה לבין תופעות היסטוריות אחרות? בפורום נעשה שימוש במושג ג נוסייד ו רצח עם לחילופין כבעלי מובן זהה * מצוטט בתוך Enzo Traverso, The Origins of Nazi Violence, New York: New Press 1.(2003), p. 50 [ 243 ]

2 ÈÈÒÂ ß Â Â ÌÂ ÂÙ ואולי עצם הצבת השאלה בצורה זו, המייחדת את השואה כסוג של קנה מידה, שאירועים אחרים נמדדים על פיו, אינה נכונה מלכתחילה? או אפילו פוגעת? אולי צריך לשאול בדיוק את השאלה ההפוכה כיצד קרה שדווקא השואה, שהיא אחת ממקרים רבים של רציחות עם, הגם שבלא ספק מהמקרים הקיצוניים ביותר, כיצד הפכה דווקא היא לסמל היסטורי ואתי מרכזי כל כך? מדוע וכיצד הפכה דווקא השואה לאירוע הנחקר ביותר במאה העשרים, אירוע המייצר דיונים היסטוריים, תרבותיים ופופולריים רבים מספור בכל העולם המערבי, ובאופן גובר והולך גם באזורים אחרים של העולם? והאם אין זיכרון השואה מטשטש זיכרונות אחרים ובכך פוגע בהם? או שמא ההפך הוא הנכון, ודווקא זיכרון השואה הוא שמעודד אותם לצוץ ולתבוע את זכותם להישמע בשיח הציבורי? ואולי יש להותיר את השאלה כשאלה היסטורית יותר באופייה? האם כדי להבין את השואה מבחינה היסטורית, כאירוע קיצוני בתולדות אירופה ובתולדות היהודים, יש לבחור בחקירה שלא תתמקד רק בגרמניה ורק בשנות המלחמה, וגם לא רק בסוגיית האנטישמיות, אלא תפנה אל משך הזמן הארוך ותבדוק התפתחויות ארוכות טווח שבלעדיהן לא הייתה יכולה השואה להתרחש? אולי עלינו להבין את השואה גם בתוך הקשרים רחבים יותר, של מלחמה טוטלית, מאבקים אתניים, רציחות עם, גזענות, אימפריאליזם וקולוניאליזם וכדומה, שרק הם ושכמותם יוכלו לסייע בידינו לרדת לעומקה של תופעה קיצונית כל כך ולהסביר לנו טוב יותר את שהתרחש באירופה של אמצע המאה העשרים? ואולי אף להפך, מחקר השוואתי של רציחות עם, שיכלול גם את חקר השואה מפרספקטיבה השוואתית, עשוי לפתוח פתח להבנה טובה יותר הן של כל אחד מהמקרים והן של התופעה בכללותה? האם מחקר כזה ייטיב להצביע על הייחודי לכל אירוע, ובה בעת גם על קווי דמיון משותפים? תיתכן גם הטענה כי דווקא בהקשר של השואה, ההפך הוא הנכון. האם אין הקשרים רחבים אלה עלולים דווקא להסיט את המבט ההיסטורי מן העיקר בהבנת השואה ולעמעמו, היינו להרחיקנו מאותם היבטים ייחודיים של גורל היהודים בתקופה זו, מהיחסים שבין יהודים לגרמנים, מהמקום והמעמד של היהודים באירופה בתקופה המודרנית, מהאנטישמיות החריפה שהתפתחה מסוף המאה התשע עשרה עד המחצית הראשונה של המאה העשרים, ובעיקר מהאנטישמיות הנאצית? שאלות אלה ושכמותן נידונו מאז המלחמה ועד ימינו בכמה גלים, באינטנסיביות רבה ובדרך כלל גם בלהט רגשי לא מבוטל. מהיותן שאלות מטלטלות, הנוגעות ביסודות הזהות של קהילות רבות של יהודים ולא יהודים כאחד, חוללו שאלות אלה סערות ופולמוסים בין היסטוריונים ואינטלקטואלים בעולם כולו. אלה שאלות המערבות היסטוריה, פוליטיקה, זהות וזיכרון כמעט עד לבלי התר. העניין העולמי העצום בשואה נמשך זה יותר משלושה עשורים. אף שאת המונח ג נוסייד (רצח עם) טבע המשפטן הפליט היהודי פולני רפאל למקין,(Lemkin) ש 49 מבני משפחתו נרצחו בשואה, בספרו שראה אור בארצות הברית כבר בשנת

3 µ Î ÛÒ Ó Â ÁÏ ÌÈÙ ±± Ú , לא הצליח המונח לחדור למרכז הזירה התרבותית והמחקרית אלא באמצע שנות התשעים. בתקופה זו, בעקבות העיסוק העצום בנושא השמדת היהודים, אך לא פחות מכך בשל רציחות העם ברואנדה וביוגוסלביה לשעבר, ומשפטי פשעי המלחמה הבינלאומיים שבאו בעקבותיהם, וכן בעקבות נפילת הגוש הקומוניסטי והפופולריות של המחקר הפוסט קולוניאלי, הלך נושא זה וכבש לו מקום של כבוד בשיח הציבורי והאקדמי כאחד. ואף ששני התחומים חקר השואה וחקר הג נוסייד צמחו מאותו אירוע, היינו השואה ומלחמת העולם השנייה, היחסים ביניהם מגוונים ומורכבים. בגיליון הנוכחי של דפים מוקדש פורום החוקרים לדיון בסוגיה טעונה זו, ומציג רצף של דעות המשקפות את השיח הבינלאומי בנוגע ליחס שבין הג נוסייד לשואה ובין חקר הג נוסייד לחקר השואה. למותר לציין, שעצם פרסום מגוון הדעות בפורום אינו מלמד על השקפת העורכים והמערכת. דפים הוא כתב עת שמרכז עיסוקו הוא חקר השואה ולא רצח עם, ומן הפרספקטיבה הזאת הוא ניגש לדיון. ייתכן שכתב עת בנושא ה ג נוסייד היה מציב מראש את הסוגיה בצורה אחרת, ועם זאת אנו מאמינים שהן חוקרי השואה והן חוקרי הג נוסייד ימצאו עניין רב בפורום זה. אף שהמסגרת הנוכחית אינה יכולה כמובן למצות את מלוא מורכבותה של הסוגיה, היא יכולה להצביע על מצב המחקר בהקשרים אלה כמות שהוא היום. בפורום משתתפים כמה מבכירי החוקרים שעסקו בשאלות אלה, והוא מתמודד עם סוגיות היסטוריות, אתיות, זהותיות ופוליטיות כאחד. זהו מבוא מתומצת לרוצים להתמודד עם סוגיה מרכזית זו, הניצבת בראש סדר היום של ההיסטוריה והתודעה ההיסטורית בראשית המאה העשרים ואחת. Raphael Lemkin, Axis rule in occupied Europe: laws of occupation, analysis 2 of government, proposals for redress, Washington: Carnegie Endowment for.international Peace (1944)

4

5 Â Â È È ÂËÒÈ ÈË ÙÒ Ù ÌÚ Áˆ ÚÈ Ó È ÂÏ Ó ÌÚ Áˆ Ó אקדמאים אוהבים להתווכח על הגדרות. אבל הגדרות, ועל אחת כמה וכמה בתחום ההיסטוריה והפוליטיקה, הן מעצם הגדרתן הפשטה של המציאות, והמציאות תמיד מורכבת יותר מהגדרותינו. לעתים קרובות מדי אנו מנסים להתאים את המציאות להפשטות שלנו, במקום לשנות את ההגדרות באופן שיתאימו למציאות. כך קרה בכל הקשור לתפיסת רצח העם. המונח רצח עם ( ג נוסייד ) הוטבע ככל הנראה ב 1943, על ידי רפאל למקין, עורך דין ופליט יהודי פולני בארצות הברית, והופיע בדפוס לראשונה ב המונח נכלל ב אמנת האו ם בדבר מניעת וענישת פשעי רצח עם מנובמבר 1948 אך המסמך שינה את הגדרת המונח במידה משמעותית. האמנה, שאותה קידמו מדינות המכונות כיום מדינות עולם שלישי (פנמה, ברזיל ואחרות), בצורתה הסופית היא תוצר של סחר סוסים בין המערב לבין ברית המועצות, וניסוחה בעייתי מאוד. היא אינה מציעה הליך מניעה או ענישה יעיל. כשטרגדיה מעשה ידי אדם מוכרת כרצח עם, אמור האו ם, ובייחוד מועצת הביטחון, לטפל בה. אך מועצת הביטחון, שלחמש חברותיה הקבועות נתונה זכות וטו, מוגבלת בפעולתה. אם לאחת או יותר מהחברות הקבועות, או לקואליציה רבת עוצמה של ארצות חברות מועצה הנטולות זכות וטו, יש אינטרס כלכלי, פוליטי או אסטרטגי באותו אזור שבו הטרגדיה מתרחשת או צפויה להתרחש, לא ננקטת כל פעולה. כך קורה כעת בדרפור, שם אינטרסים סיניים בסוגיית הנפט, בשילוב התמיכה שהמשטר הרצחני בחרטום זוכה לה מצד רוסיה והליגה הערבית, ניטרלו את כוחה של מועצת הביטחון אשר לא הצליחה ליישם את האמנה כדי למנוע טבח. לדברי אריק ריבס (Reeves) נרצחו כבר יותר מ 400,000 מתושבי דרפור, ורצח העם הזוחל עדיין נמשך. כ 2.7 מיליון איכרים שהונסו מכפריהם נמקים במחנות עקורים, בעוד משבר הומניטרי מתמשך גורם למות ילדים ונשים רבות הופכות מטרה לתקיפה מינית. התוצאה המצטברת היא הרס והכחדה של משפחות. ברואנדה, אדישות מצד צירוף של מעצמות ומדינות הביאה באופן פרדוקסלי לתוצאה דומה. ממשלת ארצות הברית סירבה לראות בטרגדיה רצח עם משום שהדבר היה מאלץ אותה, חוקית, לנקוט צעדים כדי להפסיק את הרציחות אף ששום אינטרס אמריקני מיידי לא היה בסכנה. הממשל, שעדיין ליקק את פצעי ניסיונו לכפות סדר בסומליה ממש לפני פרוץ רצח העם ברואנדה, פחד מקרבנות אמריקנים נוספים. צרפת תמכה בצד הפוגע, ומדינות אחרות לא גילו די עניין בנושא כדי להתערב. [ 247 ]

6 È ÂËÒÈ ÈË ÙÒ Ù ÌÚ Áˆ ÚÈ Ó Â Â È ההרג ב 2007 בקניה כבר סימן שטרגדיה בקנה מידה גדול קרבה והולכת. אמנם לאף אחת מהמעצמות הגדולות לא היה אינטרס כלכלי או אסטרטגי במדינה עצמה, אך ההרג במדינה היה יכול להוביל לתסיסה נרחבת במדינות שכנות ולהרס של מדינה שותפה לסחר ובעלת פוטנציאל לשגשוג. משום כך יכול היה האו ם לפעול בהסכמה ומזכ ל הארגון לשעבר, קופי אנאן, הצליח להשיג פשרה מסוימת. עם זאת יש לציין שהסכנה טרם חלפה. היו מקרים אחרים ודומים שבהם האמנה יושמה בהצלחה על ידי מועצת הביטחון, כמו במקדוניה ובמזרח טימור. אין ספק שהאו ם יכול להתערב כדי לעצור רצח עם, ואולי אף להצליח, רק במקרים שבהם המעצמות הגדולות אינן חשות שההתערבות תסכן את האינטרסים החיוניים שלהן. החלופה, עקיפת האו ם והתערבות חד צדדית, טומנת בחובה סכנות רבות לכל מדינה או קבוצת מדינות הבוחרות לעשות כן. נאט ו פעל בבלקנים באישור האו ם, אך ככל הנראה בעיקר משום שלאיחוד האירופי ולארצות הברית היה אינטרס ברור שיעשה כן. רוסיה, התומכת המרכזית בסרביה, לא יכלה באותה עת להסתכן בעימות עם המערב. בעיראק, הפעולה האמריקנית החד צדדית (בסיוע בעלות ברית שמרביתן נטשו מאז את הספינה) תסתיים בלא ספק באסון רבתי, אף שהאמריקנים יכחישו זאת כמובן. המצב האפגני אף גרוע יותר אין סיכוי קל שבקלים לניצחון אמריקני. הנסיגה האמריקנית המתקרבת תביא קרוב לוודאי להשתלטות של הטליבאן על המדי נה ולרצח עם של המיעוטים האתניים כגון הטג יקים, האוזבקים וההזארים. האמנה מגדירה רצח עם כפעולה המכוונת להשמיד קבוצות אתניות, לאומיות, גזעיות או דתיות, במלואן או בחלקן. היא מפרטת חמש פעולות אשר נקיטתן כלפי קבוצה כלשהי מהווה רצח עם רצח, פגיעה גופנית או נפשית קשה, אכיפת תנאי חיים ההופכים את ההישרדות לבלתי אפשרית, מניעת לידות והעברה כפויה של ילדי הקבוצה לידי קבוצה אחרת. מפלגות ומעמדות פוליטיים, חברתיים וכלכליים לא הוגדרו כקבוצות לפי האמנה, שכן ניסוח כזה היה מסכן כמה מעצמות בהאשמה ברצח עם. אך החרגה זו אינה הגיונית. המשטר הסובייטי, למשל, יצא למסע השמדת הקולאקים כמעמד (נעשה שימוש מפורש במונח מעמד ). אך הקולאקים עצמם לא חלקו זהות משותפת, תחושת להשתייכות לקבוצה מגובשת. תחת זאת, קולאק היה, פחות או יותר, איכר שבבעלותו שתי פרות במקום אחת אשר בחר שלא להיות חלק מקולחוז, חווה שיתופית סובייטית. אך המשטר הגדיר כל איכר שהתנגד לקולקטיביזציה כקולאק, גם אם הייתה בבעלותו פרה אחת בלבד או אף לא היו לו פרות. ואם לאיכר היו שתי פרות אך הוא היה חבר מפלגה, הצטרף לקולחוז והפך, לדוגמה, לראש הכפר, הוא לא היה, בהגדרה, קולאק. אף על פי כן, כמות עצומה של אנשים שתויגו כקולאקים נרדפו, הורעבו ונרצחו, וכך נהפך המעמד הווירטואלי הזה לקבוצה אמיתית מאוד של קרבנות. ברברה הארף (Harff) הציעה את המונח politicide כדי לציין את הרצח ההמוני של קבוצות שהוגדרו על פי אמונותיהן הפוליטיות או מעמדן החברתי או הכלכלי, גם אם היו וירטואליות מבחינה זו שחסרו תחושת שותפות. לטענת הארף, politicide צריך להיחשב לפשע חמור לא פחות מרצח עם, למרות השמטתו מהאמנה. מרבית החוקרים תומכים כיום בעמדה זו, וכך צריכים לעשות גם אנחנו.

7 π Î ÛÒ Ó Â ÁÏ ÌÈÙ ±± Ú בעיה נוספת היא שחמש הפעולות המגדירות רצח עם אינן ברורות. האם די באחת בלבד? או שנחוצות שתיים או יותר להיחשב לרצח עם? כשמאות אלפי יהודים הובלו אל תאי הגזים, האם נוצרו אז תנאי חיים שהפכו את קיום הקבוצה לבלתי אפשרי? ואם הנאצים תכננו והוציאו לפועל את רצח כל הנשים והילדים היהודים שיכלו למצוא, האם יש משמעות לתנאי של מניעת לידות וחטיפת ילדים? שואת היהודים וההשמדה ( Zaglada ) של הפולנים בידי גרמניה הנאצית עמדו במרכז מחשבותיהם של כותבי האמנה, אך הדבר לא מנע את חמקמקות המונחים. מהי למשל קבוצה גזעית? יש כיום תמימות דעים מדעית ומשפטית שגזע הוא מונח נטול משמעות בהקשר של הביולוגיה והחברה האנושית. בדיקות די.אן.איי השוואתיות הוכיחו כי כל בני האדם כיום הם צאצאים של קבוצה קטנה של הומו סאפיינס שחיה במזרח אפריקה לפני כ 150,000 אלף שנה. ההבדלים בצבע העור ובמבנה הגופני שאנו רואים בקרב בני אדם כיום הם תוצאה של מוטציות זעירות שהתחוללו מאוחר יותר. אנחנו גזע ביולוגי יחיד, שכן ילידים אוסטרלים, בושמנים אפריקנים, אינוויט קנדיים ודוקטורנטים לבנים מהרווארד יכולים להזדווג אלו עם אלו ולהוליד ילדים בריאים ובני קיימא. ההבדלים בין חתולים גדולים הרבה יותר מאשר ההבדלים בין בני אדם. בהתחשב בהבדלים הביולוגיים השוליים, ברור שאין כל סיבה להבדיל בין קבוצות אנושיות על בסיס גזעי. אך ברור שהגזענות בימינו קיימת. בעולם העתיק היא לא הייתה קיימת למעשה, ואפריקנים בני חורין שעבדו אלים רומיים יכלו להפוך, ואף הפכו, לאזרחים רומים. הנביא עמוס דיבר במפורש על שוויון בין בעלי צבעי עור שונים לפני אלוהים. המצרים, האשורים, הבבלים והחתים בעולם העתיק לא היו ארים בלונדינים וכחולי עיניים. הכנסייה הקתולית חלקה כבוד לקדוש שחור, סט. מאוריציוס, שפסלו ניצב בכנסיות גותיות רבות. הגזענות המודרנית החלה להתפתח רק לקראת סוף המאה החמש עשרה, כשהמדינות האיבריות החלו לייסד מושבות באזורי החוף של מערב אפריקה והתמסדה העבדות השחורה. השחורים שועבדו בפנים היבשת, בדרך כלל בידי שחורים אחרים, שמכרו אותם לסוחרי עבדים ערבים ואלה מכרו אותם שוב, לסוחרים לבנים באזור החוף. משם העבירו אותם האירופים לעולם החדש, בתנאים מזוויעים שגרמו למותם של מיליונים. כדי להצדיק יחס זה, פיתחו חברות שצידדו בעבדות תיאוריה של הבדלים גזעיים שקישרה בין צבע עור שחור לבין נחיתות ביולוגית. לפיכך השחורים התאימו לשמש כעבדים ללבנים ותו לא. ההתנהגות הגזענית הפכה לחוקית בספרד שאחרי 1492, בעקבות ניקוי הדם sangre),(limpieza de שבעקבותיו אנשים ממוצא יהודי או מורי (ערבי) נפסלו מלשמש במשרות רמות בכנסייה ובשירות המדינה. השימוש במונח קבוצות גזעיות במסמך של האו ם מ 1948, כשכל קבוצה אתנית או לאומית נקראה גזע, ניתן להבנה. אך הדבר בלתי מקובל לחלוטין ב 2011, שכן עלולים בטעות להסיק מכך שהמונח מאשר את הקביעה שההבדל המשמעותי בין קבוצות של בני אדם הוא צבע עורם, ולאשש בכך, באופן פרדוקסלי, את הנחת היסוד של הגזענות המודרנית.

8 È ÂËÒÈ ÈË ÙÒ Ù ÌÚ Áˆ ÚÈ Ó Â Â È µ בעיה מרכזית נוספת באמנה היא תליית ההאשמה ברצח עם במושג כוונה. ואולם כיצד ניתן להוכיח כוונה אם הארכיונים הרלוונטיים סגורים, או אם ההוראות לרצח הועברו מפה לאוזן? היטלר מעולם לא סיפק פקודה בכתב המורה על רצח היהודים. ניתן להוכיח כוונה על ידי בחינת התוצאה הסופית והעדויות הנסיבתיות, ובאמצעות מסמכים המוכיחים שכוונה כזאת הייתה קיימת, גם אם לא הובעה במפורש. סוג זה של עדויות התקבל על ידי בית המשפט הבינלאומי שחקר את תיק סרברניצה,(Srebrenica) וכן במקומות אחרים. האם אנו זקוקים אפוא לאמנה? לדעתי כן. היא הפכה לחלק מהחוק הבינלאומי, ואף שמעולם לא נעזרו בה כדי למנוע רצח עם, היא הוזכרה לאחר מעשה על ידי בתי משפט בינלאומיים שתבעו את מבצעי המעשים הללו. לא מזמן הואשם הרודן הסודני עומאר אל באשיר ברצח עם. אכיפת האמנה תלויה אפוא מעל לראשי העבריינים האמיתיים או העבריינים בפוטנציה. למרות פגמיה, היא מהווה בסיס שעליו ניתן לבנות. אכן יש הכרח לבנות עליה, אף שבצורתה הנוכחית היא לוקה בחסר של ממש. להלכה יש לעדכנה, אך הדבר אינו אפשרי לנוכח מצב הכלכלה, שיקולים אסטרטגיים, לאומיות ומאבקי כוח. עצתי היא אפוא להתייחס לאמנה במה שאכנה ציניות מעשית מבוססת מוסר. אינני מאמין בעולם טוב ובאוטופיות; אך אני כן מאמין שנוכל להפוך את העולם למעט טוב יותר משהוא כיום, וזהו יעדנו האמיתי; זהו משהו ששווה להקדיש לו את החיים. ÈÏ ÂÏ ÌÚ Áˆ ÚÙ יש לתת את הדעת על נושא נוסף, גם אם בקצרה. הפוליטיקה הבינלאומית מתפתחת באופן דיאלקטי, ומשקפת שתי מגמות גלובליות סותרות. הראשונה נעה לקראת אחדות גדולה יותר, והשנייה, המנוגדת, נעה לעבר אוטונומיה ועצמאות רבות יותר לקבוצות אתניות ולאומיות. האיחוד האירופי הוא דוגמה ברורה למגמה הראשונה. באטיות, תוך ז גזוגים מרובים, אירופה פונה לצורה כלשהי של מערכת פדרלית. הדחף לכך הוא כלכלי בעיקרו, אך אירופה מאוחדת נתפסת גם כנכס מגן מפני מה שנתפס כאיום מצד רוסיה המתחזקת וסכנות רחוקות יותר. מנקודת הראות של מניעת רצח עם, ככל שהאפשרות להסדר אירופי פדרלי גדולה יותר בתנאי שיהיה כמובן יעיל כך קטן הסיכוי להתפרצות של אלימות המונית בין אתנית או בינלאומית באירופה עצמה, בייחוד בבלקנים. ואולם באותה אירופה עצמה מספר הולך וגדל של קבוצות אתניות, לאומיות ואפילו דתיות, תובע אוטונומיה או עצמאות הסקוטים והוולשים בבריטניה, הבאסקים בספרד ובצרפת, הקטלונים בספרד, ההונגרים בסלובקיה, אם נמנה רק כמה מהקבוצות, תובעים כעת סוג כלשהו של אוטונומיה או עצמאות. אוטונומיה תרבותית ל 23 מיליוני המוסלמים באירופה עומדת גם היא על סדר היום. בחלקים אחרים של העולם סתירות אלו מגיעות לממדים מאיימים. ניתן לטעון שיש תנועה כאוטית לכיוון של שיתוף פעולה רב יותר באפריקה, ותנועה כאוטית

9 µ± Î ÛÒ Ó Â ÁÏ ÌÈÙ ±± Ú מעט פחות בדרום מזרח אסיה. הליגה הערבית, יצירת הקולוניאליזם הבריטי ב 1945, התפתחה לגוף יציב בעל השפעה מסוימת בזירה הבינלאומית ולובי באו ם. אך כל זה נתון בסכנה בגלל בדלנות אתנית באפריקה ובאסיה, וגם באמריקה הלטינית, אם כי בצורה שונה. מדינות אפריקניות הן במידה רבה תוצר של חלוקת היבשת על ידי המעצמות הקולוניאליות במאה התשע עשרה, וגבולותיהן אינם מתחשבים כלל בתחימוֹת לשוניות ואתניות. העצמאות הושגה בגבולות מלאכותיים אלו. הגלובליזציה הפכה חלק מקבוצות אלו, או רבות מהן, למודעות לזהותן המיוחדת. מאבקיהן להכרה עלול לעורר עימותים אלימים יותר ויותר, שיכולים לסכן מדינות קיימות או להביא לפריצת מלחמות עקובות מדם ביניהן. הדבר כבר מתרחש בקניה ובמידה מסוימת בצ אד, בחוף השנהב, באתיופיה וכמובן בניגריה. גם דרום אפריקה נתונה בסכנה. קבוצות אתניות ולאומיות נלחמות למען אוטונומיה או עצמאות במיאנמר, קיימת מתיחות באירן, הכורדים נלחמים למען עצמאות מסוג כלשהו בטורקיה, בעיראק ובאירן (וחלקית גם בסוריה), והקבוצות האתניות בסודן נלחמות ביניהן, בגלגול הנוכחי של אותה המלחמה, כמעט שלושה עשורים. אם תתפשט מלחמת האזרחים הבין גזעית הזו להודו ופקיסטן, הדבר יסכן את שלום העולם. פתרונות פדרליים, הסדרים מולטי אתניים בתוך המדינות הקיימות ותהליכי איחוד כולל יכולים לסייע וייתכן שיש לקדמם, בניסיון למנוע סכנה כזו. מחקר מועט בלבד יוחד לבעיה זו, ופוליטיקאים עוסקים בה מעט, במצבים ספציפיים, כנראה מתוך היעדר מודעות לפצצת הזמן הגדולה המתקתקת. לדעתי, הפתרון האידיאלי הוא לטפח את מה שיורגן הברמאס (Habermas) מכנה,Verfassungspatriotismus היינו נאמנות לחוקה. בישות פוליטית רב אתנית או רב תרבותית הדבר כולל טיפוח נאמנות והזדהות עם מדינה המבוססת על חוקה דמוקרטית ועבר משותף, מדומה או אמיתי. כך התפתחה ארצות הברית. ארצות הברית ניחנה בזהות לאומית יש שיאמרו לאומנית חזקה, המבוססת על נאמנות לחוקה בת כמעט מאתיים וחמישים שנה. היא מתפקדת, גם אם יש בה חריקות ומשברים (לרבות מלחמת אזרחים עקובה מדם). בשווייץ, היסטוריה משותפת (אמיתית או מדומה ראו את סיפור הייסוד המומצא של ברית רוטלי ב 1291 ), שמקורה בתקופה הפרה מודרנית, שבה מילאה האתניות תפקיד זעום, אם בכלל, בהקמת המדינה, סייעה ליצור תחושת שותפות חזקה. דומה שהתפתחות מקבילה מתרחשת בקנדה, למרות איום מתמיד מצד תנועה בדלנית אתנית קוויבקית. הודו אינה מתפוררת גם בשל מורשת הקולוניאליזם הבריטי וגם בשל תחושת הסולידריות המומצאת אך איתנה. למרות זאת, מתרבים הסימנים המדאיגים באסאם,(Assam) באזורים השבטיים של מרכז הודו ובמקומות אחרים. התגברות המודעות האתנית והלאומית עלולה לסכן את אחדותה של הודו. ואין צורך להזכיר כלל את אי הסדר בפקיסטאן. כל זה מתקשר למה שלטענתי היא תפיסה שגויה של הכיוון שאליו מובילה אותנו הגלובליזציה. מאז בנדיקט אנדרסון (Anderson) ואילך השתרש הרעיון שאנו חיים בתקופה של לאומנות דועכת, וכי העתיד שייך למבנים לא לאומיים או רב לאומיים. הבעיה אינה שזו אבחנה שגויה, אלא שהיא נכונה רק בחלקה.

10 È ÂËÒÈ ÈË ÙÒ Ù ÌÚ Áˆ ÚÈ Ó Â Â È µ האינטרסים הכלכליים של המערב אכן נוטים לכיוון הגלובליזציה. הזהות האתנית או הלאומית של ברוני התעשייה (או הנפט, או חומרי הגלם, או הספנות, או הבנקאות) אינה רלוונטית. אך לא כך המצב בסין, למשל. עמדתה האימפריאלית של המדינה, המרוכזת באינטרסים הכלכליים שלה עצמה, מבוססת על זהות לאומית. אין התפתחות ליניארית בהיסטוריה; ההתפתחות היא דיאלקטית, והאתניות והלאומנות שרירות וקיימות. ויש בהן פוטנציאל להוות מקור לסכסוכים העלולים להתפתח לכדי רצח עם. יש צורך דחוף בפעולה מונעת. כמו רבים מעמיתיי, אני מאמין כי ויכוחים על הדרך להגדיר רצח עם הם ברובם חסרי תוחלת וייתכן שנזקם גדול מתועלתם. אך אנו צריכים להגדיר בבירור את שבכוונתנו לעשות. עלינו להבדיל בין סכסוכים לבין מצבים של רצח עם; בתופעה השנייה עלינו לטפל. סכסוכים, לעניות דעתי, הם מאבקים בין שני מתמודדים או יותר, שאף אחד מהם אינו יכול לגייס מספיק כוח כדי להשמיד את אויביו כפי שהם. סכסוכים יכולים להיפתר באמצעות משא ומתן, גישור, התערבות חיצונית שמטרתה להביא לידי פשרה, או בניצחון יחסי של אחד הצדדים שיוביל אותו לחיות לצד הקבוצה או הקבוצות המובסות ואולי אף להגיע להתפייסות עמן. אך כאשר הסכסוך מחריף לכדי עימות שבו אחד הצדדים בעל עוצמה מכרעת, ולצדדים האחרים עוצמה מזערית, אם בכלל, עלול להיווצר מצב של רצח עם. מקרים כאלה יכולים להידרדר במהירות למקרים של רצח עם מלא לפי הגדרת האמנה הניסיון להשמיד קבוצות אתניות, לאומיות, גזעיות או דתיות או למצב של politicide או טיהור אתני המכוון למחיקת הקבוצה המותקפת, או למדיניות המושפעת מהאידיאולוגיה של רצח עם ומבקשת שליטה עולמית באמצעות רצח המוני בעל מאפיינים של רצח עם. המונחים שאני וכמה מעמיתיי משתמשים בהם אינם הגדרות אלא תיאורים. אף על פי כן, הם ברורים דיים. דיוויד שפר (Scheffer) קורא לפשעים אלה מעשי זוועה המוניים. רודולף ג ראמל (Rummel) מכנה אותם democides כלומר רצח המוני של בני אדם, ואני מכנה אותם מצבי רצח עם, אך כולנו מתכוונים בעיקרון לאותו הדבר השמדה המונית מכוונת של קבוצות בני אדם, בין שקבוצות אלו הן אמיתיות או מדומות. גרסאות של תיאור כזה קיימות זה זמן רב (ראו, למשל, את מחקריהם של פרנק צ וק [Chalk] וקורט יונאסון,([Jonassohn] ונראה לי כי הן מהוות מוצא מעשי מחילוקי הדעות בעניין ההגדרות. המושגים פשעים נגד האנושות ו רצח עם הפכו באחרונה דומים יותר ויותר זה לזה, אך ההבחנה ביניהם עדיין חשובה. תיאורי רצח עם מדגישים את הכוונה להשמיד את הקבוצה בתור קבוצה. פשעים נגד האנושות יכולים גם הם להיות כאלה, אך ההגדרה היא כוללנית יותר ויכולה לכלול צורות רדיפה אחרות. זאת ועוד, הקרבנות יכולים להיות יחידים, ולא קבוצות. במובן מסוים רצח עם כלול אפוא בקטגוריה של פשעים נגד האנושות אך הוא מהווה צורה קיצונית של תפיסה כללית זו. מקרי רצח עם מבוצעים לעתים קרובות על ידי תנועות אידיאולוגיות הצוברות עוצמה אדירה ושואפות לשלוט בעולם. בעוד המוטיבציה למעשיהן עלולה להיות, באופן לא מודע, התפתחויות כלכליות, חברתיות ופוליטיות, האידיאולוגיות שלהן הופכות לגורמים עצמאיים ויכולות להוות זרז רציני לאלימות המונית ולרצח עם.

11 µ Î ÛÒ Ó Â ÁÏ ÌÈÙ ±± Ú תופעה זו תקפה לגבי שלוש האידיאולוגיות הראשיות שהופיעו בשלהי מלחמת העולם הראשונה הקומוניזם הסובייטי (המהפכה הבולשביקית, 1917), הנציונל סוציאליזם (הנאום הפוליטי הראשון של היטלר, 1919) והאסלאם הרדיקלי (ייסוד האחים המוסלמים במצרים, 1928). כל אלה שאפו (והאחרונים עדיין שואפים) לרמוס את העולם כולו על פי אידיאולוגיה של עם נבחר ושל טוטליטריות. הן מאופיינות בהתנגדות לשיטת ממשל ייצוגית (לרדיקליזם הסוני יש ועדות מייעצות, שורה, שאותן ממנים אנשי דת; השיעה הרדיקלית מסכימה לייצוג מוגבל, בשליטת אנשי הדת, כמו במג לים באירן), ולצורות שלטון דמוקרטיות. יתרה מזו, כולן שוללות בדרכים מגוונות את הזכות להגדרה עצמית של קבוצות אתניות, מדינות וארצות בינוניות וקטנות. שתיים מהן הנן אנטי פמיניסטיות במפגיע; כל השלוש הן, או הפכו להיות, אנטישמיות מאוד, והן רואות ביהודים כוח שטני שיש להשמידו. לבסוף, הן מבצעות רצח המונים ורצח עם. למרות ההבדלים העצומים שביניהן, הן סוגדות לכוח צבאי ולאלימות. האסלאם הרדיקלי הוא כוח מרכזי בקרב אוכלוסייה עצומה 1.3 מיליארד המוסלמים בעולם גם אם תנועות הליבה שלו הן עדיין מיעוט קטן יחסית באותה קהילה דתית. אך התנועה גדלה ורעיונותיה מפעפעים אל הזרם המרכזי המוסלמי. אך לדעתי מדיניות מערבית המבוססת על כוח היא חסרת ערך. יש להתמודד עם האסלאם הרדיקלי ככוח המאיים ברצח עם רק באמצעות שילוב המהגרים המוסלמים בחברה האירופית, ובעולם המוסלמי באמצעות ברית עם גורמים מוסלמיים אנטי רדיקליים. אם לחזור לתמה המרכזית שלי היות שאנו עוסקים ברצף של סוג מסוים של התנהגות אנושית, הגבולות שבין רצח המונים, טיהור אתני, טבח ורצח עם מלא אינם ניתנים להגדרה ברורה. הם נזילים. אי אפשר גם להשתמש במספרים כדי להבדיל בין רצח המונים לבין רצח עם. הכוחות הסרביים בבוסניה רצחו כ 8,000 בסרברניצה. במהלך יוני 1944 שלחו הנאצים לאושוויץ עד 12,000 איש ביום. האם ניתן להשוות בין פעולות אלו? האם המלחמה הסרבית בבוסניה והשואה מהווים שניהם מקרים של רצח עם? אני מאמין שכן, אך עלינו בכל זאת להיות מודעים להבדלים העצומים שביניהם הבדלים המצריכים סוגים נבדלים של תגובה. ניסיוני להבחין בין עימותים לבין מקרים של רצח עם, שהוצג לעיל, יישמע אולי מלאכותי. ואמנם כל ניסיון הבחנה מסוג זה הוא בהכרח מלאכותי. הדבר החשוב הוא שההבחנה המוצעת תהיה מעשית מספיק כדי להועיל. היא מצביעה על כך, למשל, שמצבים של רצח עם יכולים להשתפר ולהפוך לעימותים הניתנים לניהול כשקבוצה או קבוצות היעד לרצח צוברות די כוח, לבדן או באמצעות התערבות של צד שלישי, כדי לסכל את כוונת המבצעים לבצע זוועות המוניות. למשל, המצב בדרפור עלול באופן תיאורטי להפוך לסכסוך בר ניהול, אם הקבוצות האפריקניות הנרדפות יוכלו להתאחד לקואליציה שאותה לא יוכלו ממשלת סודן ובעלי בריתה המקומיים להביס. במקרה כזה, התוקפן ייאלץ לקבל פשרה כלשהי. כך יהיה גם אם האו ם, או האיחוד האפריקני, או כל שילוב אחר של גורמי צד שלישי יאלץ את שני הצדדים להגיע לפשרה אמיתית. הדבר נכון גם למזרח קונגו, ולסכנות אמיתיות של רצח עם בבלקן, במזרח התיכון ובמקומות אחרים.

12 È ÂËÒÈ ÈË ÙÒ Ù ÌÚ Áˆ ÚÈ Ó Â Â È µ ÌÚ Áˆ Ï ÂÈÙ מה מקור נטייתם של בני האדם להרוג את בני מינם בכמויות גדולות? אני חושד שהיא נובעת מטבענו כחיות טורפות, האוכלות את בשרם של יצורים אחרים ואוספות את פירות האדמה והעצים. איננו יוצאים לרחוב לצוד ממותות כפי שעשו אבות אבותינו; תחת זאת אנו נוסעים למרכול וקונים בשר ודגים. בסופו של דבר, שתי הפעולות זהות. אך אנחנו טורפים חלשים. לא ניחנו בשיניו של הנמר או בציפורניו של הדוב, לפיכך עלינו לפעול בחבורות שהן הגלעין של מה שאנו מכנים היום קבוצות אתניות, שבטים או מדינות. החבורות שלנו, או העדרים שלנו, צריכות לשלוט על שטחים שבהם יוכלו לחיות בבטחה, לצוד וללקט, ולכן אנו יצורים טריטוריאליים. כשחברי קבוצה אחרת פולשים לטריטוריה האמיתית או הווירטואלית שלנו, עומדות לפנינו ארבע אפשרויות נוכל לקלוט אותם, משום שהם יכולים לחזק אותנו; נוכל לתת להם להיכנס ולשעבד אותם אם הדבר יועיל לנו; נוכל להורות להם לעזוב, והם יצייתו או שלא; או שנוכל להרוג אותם. האינסטינקט לרצוח נובע מהפחד שמא אנו נשועבד או נירצח בעצמנו, שמא נאבד את זהותנו או את היכולת להבטיח את שרידותנו הכלכלית, החברתית והפוליטית. לפיכך אנו החיות הטורפות היחידות ההורגות את בני מינן במספרים גדולים. אינסטינקט זה קיים בתוך כולנו. בתנאים מסוימים, עם שושלת יוחסין אחרת ותהליכי ח ברות אחרים, כולנו יכולים להפוך למבצעי הפשע. בכולנו מסתתר הימלר או אייכמן קטן. פרק הזמן הקצר של האנושות על פני כדור הארץ כ 9000 שנה בלבד של מה שמכונה ציביליזציה, ולפניהן 140,000 שנה של תהליכים שהובילו אליה רווי מקרים של רצח עם. עשרת הדיברות כוללים את הדיבר לא תרצח. אך הם אינם מורים, כבתרגום קינג ג יימס לתנ ך, לא תהרוג. התנ ך אוסר רצח אך מתיר אפילו מעודד הרג, לדוגמה כאשר צעירים בבגדים מצחיקים הנקראים מדים נשלחים לקטול צעירים אחרים במדים בעלי צבע שונה מעט. הרג הוא רצח באישור; רצח הוא הרג אסור. שום חברה לא תשרוד אם תהפוך את הרצח לנורמה חברתית. לפיכך הרג בתוך חבורה או שבט, או בתוך כל צורה של חברה אנושית, מותר רק בתור עונש אישי על מעשים חריגים מאוד; בכל מקרה אחר הוא הופך לרצח. רצח מותר מחוץ לשבט, וככזה הוא הופך להרג. דומה שאנו מתוכנתים להתנהגות כזו. לא מזמן התגלה אתר קבורה המוני בטלהיים (Talheim) שבגרמניה. בחינת השלדים הראתה כי מספר רב של גברים, נשים, ילדים ואף תינוקות נרצחו שם על ידי בני אדם אחרים. ברור שאלו הם השרידים של השמדת קבוצה אחת בידי קבוצה אחרת לפני 30,000-20,000 שנה. האינסטינקט המביא לרצח עם של קבוצות, גילו כגיל המין האנושי עצמו, ומן הסתם אף יותר. האם אין אפוא סיכוי להצליח להגביל, או אף לעצור, התנהגות רצחנית שתוביל לרצח עם? איני חושב כך, משום שקיים בנו גם הדחף המנוגד. הובס (Hobbes) צדק רק חלקית. איננו יכולים להתקיים מחוץ לשבט. אנו תלויים בשיתוף פעולה בציד ובלקט, ובכל העיסוקים החיוניים להישרדותנו. לפיכך פיתחנו ארגונים חברתיים, ומשחר קיומנו הדבר חייב אותנו לפתח חמלה, רצון בשיתוף פעולה, חיבה, אהבה

13 µµ Î ÛÒ Ó Â ÁÏ ÌÈÙ ±± Ú ודאגה. אנו מוכנים אפילו, בתנאים מסוימים, לסכן את חיינו כדי להציל אחרים; אנו עושים כן משום שבעשותנו כן אנו זוכים בידיד אמין שיזדהה אתנו מתוך הכרת תודה. ואנו מפתחים אידיאולוגיות דתיות או חילוניות כדי להסביר לעצמנו מדוע אנו עושים כן. אנו מגבשים גישות מוסריות ההופכות לחלק משמעותי מהסדר הרצוי של הדברים, משום שאם לא כן הקיום האישי והחברתי יהפוך לבלתי נסבל. אנו נמצאים אפוא בקונפליקט תמידי, בתוך עצמנו ובין הקבוצות שלנו, בעניין הדרכים הרצויות לפתור סכסוכים ולהגיב על איומים ברצח עם, מאבק הצומח מההתנגשות שבין הדחף שלנו להרוג ובין הדחף שלנו לשתף פעולה. יש הטוענים כי דחפים אלו מקודדים בגנים שלנו אנתרופולוגים גילו כי תינוקות מגיבים על צרכים של אחרים בהפגנת רצון לעזור. אם הדבר נכון, הוא מוכיח שהדחף החיובי לסייע לאחרים מתקיים יחד עם הדחף השלילי, המעדיף את השבט הפרטי ורואה באחרים בני מוות. אם כך הדבר, ייתכן שנוכל למצוא אסטרטגיות שיחזקו את דחף שימור החיים שלנו וידכאו את דחף ההרג שלנו, שהפיק את סרברניצה, רואנדה וטרבלינקה. ÌÈÈ ÚÓ ÌÈË È Â ÌÈÏ נשוב כאן לנושאים הבעייתיים של החוק הבינלאומי והעקרונות המוסריים העומדים בבסיסו. לדעתי, מוסריות היא מוסכמה חברתית המבוססת על הצורך לקיים את החברה, אך אז היא מתעלה מעל למוסכמה והופכת ל מבנה על המשפיע באופן עמוק מאוד על הבסיס הסוציו אקונומי והפוליטי (אם נשתמש בטרמינולוגיה מרקסיסטית ונהפוך אותה על ראשה). החוק הבינלאומי לא התחיל בהוגו גרוטיוס (Grotius) במאה השבע עשרה. ניתן למצוא את התפיסה בעולם הקדום, למשל במכתבי תל אל עמארנה במאה הארבע עשרה לפנה ס. כאז כן היום, התפיסה התבססה על קונסנזוס שלפיו הישרדות חיי הפרט והקולקטיב תלויה בהסכמים בדבר הדרכים שבהן יחידות חברתיות, והפרטים המרכיבים אותן, צריכות להתנהג כדי לשמר קורטוב של קיום נסבל. הבעיה טמונה בהיקף הקונסנזוס. החוק הבינלאומי פועל מצוין כשמדינות ופרטים נשמעים לו. אך אמצעי אכיפתו, כפי שיודעים כולנו, אינם חזקים או יעילים כל כך. אין ספק שהושגה התקדמות, והחוק בר אכיפה הרבה יותר משהיה, למשל, לפני מאה שנה. אך גם הסכנות הגלובליות גדלו, וכן התלות ההדדית של חברות אנושיות. למרות הישגים אלו, האכיפה נותרה בעייתית, כפי שמדגים המבוי הסתום המובנה בחוקי מועצת הביטחון. הקהילה הבינלאומית לא הצליחה לאכוף את החוק בדרפור, בבורמה או אף בזימבבוואה. והיא התגלתה במערומיה כשעמדה מול מעצמה מקומית גדולה בעלת אידיאולוגיה של השמדת עם, כגון אירן. אך אלו הם בדיוק המקרים שבהם אכיפה נדרשת יותר מכול. מוקמים עוד ועוד מוסדות שתפקידם להפוך את החוק הבינלאומי למורכב יותר ולהרחיב את השפעתו, אך הדבר לא הביא בהכרח לעלייה ביעילותו. וכמו שקורה באופן כללי בכל הקשור לסכסוכים, ניתן לאכוף אותו בעיקר כשלמעצמות הגדולות אין אינטרס למנוע זאת. כשאינטרס זה קיים, הן עוקפות את החוק הבינלאומי בלא היסוס.

14 È ÂËÒÈ ÈË ÙÒ Ù ÌÚ Áˆ ÚÈ Ó Â Â È µ האינטרסים השונים הם אפוא גורם חיוני. אין ספק שהחוק הבינלאומי צריך להתרחב בהיקפו, אך אם לא יהיה מודע לריאל פוליטיק, הוא לא יגיע רחוק. אלו שיקולים מעשיים ולא תיאורטיים. לאן הם מובילים אותנו, ומה ניתן לעשות? במצב הנוכחי, אין כל תקווה לרפורמה באו ם ובמועצת הביטחון. הדבר נוסה, בלא הצלחה. אין אפשרות לשפר את אמנת רצח העם, שכן האספה הכללית לעולם לא תסכים לגרסה חלופית. האם עלינו לוותר אפוא על האו ם? זאת תהיה בכייה לדורות. האו ם הוא הפורום שבו נפגשים אינטרסים לאומיים שונים, שם נידונות פשרות ומדיניות ומדי פעם אף נוצרת הסכמה. ייתכן שהאו ם אינו יפה, אבל זה כל מה שיש לנו. כיצד נוכל אם כן לרבע את המעגל? אין תרופה או מתכון פשוטים, אך יש כמה דרכים שכדאי לנסות. 1. עלינו לייצר ולהעמיד לרשות מעצבי המדיניות ניתוחים מדעיים וכמותיים שיעריכו את הסיכונים שבמעשי זוועה המוניים בעתיד. כמה מחקרים שכאלה כבר נעשו, אך אנו זקוקים ליותר. 2. יש להעצים את המודעות הציבורית לסכנות של רצח עם באותן מדינות שבהן יש תרבות של תקשורת חופשית יחסית. בעקבות זאת יוכל הציבור ללחוץ על ממשלות לנקוט צעדים כדי להתנגד למעשי זוועה המוניים ולמנוע אותם בעתיד. 3. עלינו לחנך עובדי ציבור במדינות דמוקרטיות ודמוקרטיות למחצה דיפלומטים, אנשי צבא ומשטרה, עיתונאים ואקדמאים ולהגביר את מודעותם לאיומים הפוטנציאליים שפעולות של רצח עם טומנות בחובן כלפי כל האזרחים שבחברות האנושיות בעולם, הקשורות זו בזו יותר מאי פעם בעבר. התקווה היא שמאמצים חינוכיים כאלה יעברו מעלה אל קובעי המדיניות. 4. מנגנון האו ם צריך לשמש להגשמת שלושת הפרויקטים שצוינו לעיל, וכן להשפעה על ארגונים אזוריים המוכרים על ידי האו ם, כגון ארגון המדינות האמריקניות, האיחוד האפריקני, איגוד מדינות דרום מזרח אסיה, האיחוד האירופי ויתכן שגם אחרים, כדי להשפיע על מועצת הביטחון ולפעול בעצמו כדי למנוע רצח עם. 5. יש להקים קרן עולמית הומניטרית, למרות, ואולי בדיוק בגלל המשבר הכלכלי הגלובלי הנוכחי. גוף כזה יהיה נכון להציע סיוע מיידי כדי להילחם ברעב ובמחלות באזורי עימות ובמצבים של רצח עם. 6. יש להקים חזית ארגונים לא ממשלתיים מאוחדת שתוכל להשפיע על מועצת הביטחון ועל ארגונים אזוריים, במטרה להתגבר על קנאה וחשדנות הדדית ביניהם. 7. יש לייסד קבוצות אזוריות של ממשלות שיתעלו מעל גבולות של אידיאולוגיות מתחרות וגישות פוליטיות, כדי למנוע רציחות המוניות בכל מקום על פני כדור הארץ. הקמת קבוצות כאלו כבר החלה ביוזמת ארגנטינה ושווייץ, בבואנוס איירס בדצמבר יש להרחיב יוזמה זו לאזורים אחרים דרום מזרח אסיה, דרום אסיה, המזרח התיכון, אפריקה, אירופה וצפון אמריקה.

15 µ Î ÛÒ Ó Â ÁÏ ÌÈÙ ±± Ú קבוצות אזוריות אלו יוכלו לשתף פעולה כדי ללחוץ על האו ם למנוע רצח עם, ולהשיג בתור ממשלות את מה שהארגונים הלא ממשלתיים לא יוכלו להשיג. 8. יש להשתמש בלא לאות בכל האמצעים הדיפלומטיים הקיימים כדי לרתום (אולי יש לומר לנדנד ) את המעצמות הגדולות וקבוצות מעצמות קטנות, ולהדגיש את הסכנות שבעצימת עיניים לאיומים של רצח עם. המפתח אינו להטיף, משום שהדבר יביא לתוצאה הפוכה. אך הדיפלומטים המעורבים בהסדר זה חייבים להיות מונעים מתוקף זעם מוסרי עמוק על מקרי רצח העם שעדיין מתרחשים בעולם כיום. עליהם לנתח בקפידה את האינטרסים הכלכליים, הפוליטיים והצבאיים הכרוכים בכל סכסוך כזה, להביא בחשבון את המצוקות הפנימיות ואת הבעיות שמולן עומדות הממשלות והחברות, ולשאוף לאסטרטגיות דיפלומטיות במטרה לשכנע את המעצמות כי האינטרסים שלהן יצאו נשכרים מבלימת רצח עם וממניעתו. הדבר יהיה יעיל ביותר במקרה של מדינות קטנות, שאין להן אינטרסים כלכליים או אסטרטגיים בולטים. לבסוף ישנה הבעיה המרגיזה של השוואה בין מקרי רצח עם או מקרי טבח המוניים, או מעשי זוועה המוניים המבוצעים כלפי קבוצות שלמות. מחקר רב הוקדש לנושא זה. אך השאלה נותרת בעינה האם באמת ניתן להשוות בין אירועים כאלה? כיצד ניתן להנגיד בין חורבן קרתגו, הכחדת הבודהיסטים בהודו בידי המוסלמים הפולשים, הריסת איספהאן על ידי המונגולים, הרצח ההמוני של העבדים האפריקנים באוקיינוס האטלנטי בדרכם לאמריקה, רציחות העם של הארמנים וההררו, השואה, קמבודיה ורואנדה? לדעתי עדיין אין בידנו הקריטריונים הניתוחיים הדרושים להשוואה כזו. אף על פי כן, מוחות מבריקים מתייגעים בנושא ויש להניח שימצאו את אמות המידה להשוואה שיהפכו את המשימה למאיימת פחות. אין זה המקום להיכנס לפרטים, אך אין ספק שכל אסטרטגיה מוצעת תהיה חייבת לערוך השוואות בצורה אובייקטיבית. עד אז אציע כמה מחשבות המבוססות על האינטואיציות הסובייקטיביות שלי, תוך שימוש ברואנדה כמקרה מבחן. לפי הגרסה המקובלת, ההוטו והטוטסי הם ישויות אתניות מדומות. למעשה אלו מעמדות חברתיים שונים שהתפתחו ברואנדה הפרה מודרנית והתקשחו לכדי קבוצות אתניות. הם דוברים אותה שפה ותמיד חלקו אותה דת הנצרות כיום. קולוניאליסטים גרמנים ובלגים ניצלו את הפערים החברתיים כדי להפריד ולמשול בטריטוריה, בתומכם קודם כול במיעוט הטוטסי ולאחר מכן, בשלבים המאוחרים של השלטון הבלגי, בבני ההוטו שהיוו רוב במדינה. ההוטו, שדוכאו בממלכה הרואנדית הפרה קולוניאלית שנשלטה על ידי הטוטסי, חברו לבני טוטסי מהאזור שהוא כיום האזור הצפון מערבי של רואנדה, אך מעולם לא היה חלק משטח ממלכת הטוטסי. עם קבלת העצמאות, הובילו יריבות כלכלית ומאבקי כוח לפרצי אלימות המוניים חוזרים ונשנים. ההוטו היו הקבוצה השלטת, והקרבנות הגיעו מקרב בני הטוטסי המשכילים והאמידים יותר. אידיאולוגיה של כוח הווטו התפתחה כדי להצדיק את מעשי הטבח החוזרים ונשנים, והיא האשימה את בני הטוטסי בכך שהם נצלנים נוכריים (במילים אחרות, אחרים ). דיקטטורה שנשלטה על ידי גורמים מהאזור

16 È ÂËÒÈ ÈË ÙÒ Ù ÌÚ Áˆ ÚÈ Ó Â Â È µ הצפון מערבי העצמאי לשעבר גרמה לפליטים מקרב הטוטסי ואנשי האופוזיציה מקרב ההוטו להתארגן באוגנדה ככוח צבאי אשר פלש לרואנדה ב לאחר כישלון ניסיונות הפיוס, שהובלו ברובם על ידי כוחות חיצוניים ונתמכו על ידי מתנגדי הדיקטטורה מקרב ההוטו, ובעוד צבא הטוטסי מתקדם מצפון, תכנן המשטר רצח עם כנגד הטוטסי, שבוצע על ידי מיליציות מיוחדות בתמיכת הצבא ומרכיבים אזרחיים מסוימים. מרבית מעשי הרצח בוצעו בכלי נשק פרימיטיביים למדי, בסיוע ביורוקרטיה מקומית מפותחת ביותר ותחנת רדיו מרכזית שש להבה וכיוונה את המבצעים. לכל המרכיבים הללו ישנן מקבילות במקרים אחרים של רצח עם (ובכלל זה השואה). מעשי טבח וסכסוכים אלימים אחרים קדמו למקרי רצח העם בטורקיה העות מנית ובמקומות רבים אחרים. ביורוקרטיה היא מרכיב מרכזי במרבית מקרי רצח העם. יחידות מוות מיוחדות משתתפות גם הן לעתים קרובות. במקרים רבים, למשל בדוגמה הארמנית, טבח חברי הקבוצה המסומנת מוצדק בכך שהיא תהווה גיס חמישי שיילחם לצד האויב בפלישה העתידית. שיקולים כלכליים נפוצים אף הם. השוואות כגון אלו כבר נערכו (על ידי טד ר גור,[Gurr] למשל). ניתן להרחיבן ולהשתמש בהן כדי לזהות אזורים המועדים לרצח עם. אף על פי כן, השואה נותרת מקרה מיוחד. היא כוללת רבים מהמרכיבים שאבחנתי במקרה של רואנדה, וכן מרכיבים שהופיעו ברציחות עם ובמצבי רצח עם שקדמו למלחמת העולם השנייה. אך היא גם התאפיינה במרכיבים שלא היו ידועים עד אז. פירטתי כמה מהם במקומות אחרים, למשל בספרי הרהורים על השואה (יד ושם, 2008). בקצרה, הם כוללים את מה שאני מכנה טוטליות, אוניברסליות, אידיאולוגיה לא פרגמטית ותוכן גזעני. בטוטליות ובאוניברסליות כוונתי היא שהמדינה התכוונה לרצוח כל פרט ופרט בקבוצה המסומנת בכל מקום על פני כדור הארץ, כוונה שניתן לתעדה ושאין לה תקדים היסטורי. באידיאולוגיה לא פרגמטית כוונתי לכך שליהודים לא היו טריטוריה או צבא, ולמעשה לא היה להם ייצוג פוליטי קולקטיבי שהיה יכול לסכן את הפושעים. ניתוח מפורט הראה כי הגרמנים הרגו את היהודים לא במטרה להחרים את רכושם, אלא שההשתלטות על רכושם הייתה תופעת לוואי של הכוונה הראשונית לגרש את היהודים ולרצוח אותם. כנגד האינטרסים הכלכליים והצבאיים שלהם עצמם, הם הרגו פועלי כפייה יהודים שסללו דרכים חשובות (למשל דרך צבאית מס 4 בדרום אוקראינה ב 1942 ) ועבדים יהודים שעבדו במפעלי תחמושת (בברלין בפברואר 1943, למשל, גירשו הגרמנים פועלים יהודים כאלה אף שאחרי סטלינגרד הגרמנים הזדקקו נואשות לייצר עוד נשק). איני מכיר מקרה אחר שבו מספרים עצומים של בני אדם נרצחו מסיבות אידיאולוגיות גרדא, בלא כל בסיס פרגמטי כלומר למעשה זה היה מעשה לא פרגמטי, לא מודרני, ולא משתלם. הייתי רוצה לנצל את הבימה הזו ב דפים כדי לתת דוגמה ממאמרו של מרטין הולר (Holler) על אודות השמדת בני הרומה (הצוענים) הסובייטים בידי הנאצים, שהופיע בגיליון הקודם (גליון כד). מטרתי היא להראות עד כמה ניתוח השוואתי המבוסס על מחקר היסטורי של מסמכים יכול להיות מועיל, ובתוך כך לשוב ולבסס את טענתי בדבר אופייה המיוחד של השואה.

17 µπ Î ÛÒ Ó Â ÁÏ ÌÈÙ ±± Ú בגיליון כד של דפים פרסם מרטין הולר את מחקרו על גורל בני הרומה ( צוענים ) בשטחי המינהל הצבאי הגרמני בברית המועצות. במאמרו ביקר אותי הולר, ובצדק, על פירושי למדיניות הנאצית כלפי בני הרומה, משום שבעת כתיבתי לא הייתה לי גישה לחומר סובייטי והסתמכתי על החומר הגרמני בלבד. הוא מראה שהייתה סתירה בוטה בין המדיניות הגרמנית המוצהרת, שהבדילה בין בני רומה נוודים לבין בני רומה שאינם נוודים, והחליטה לנהוג בנוודים כמו שהוחלט לנהוג ביהודים (כפי שנאמר במפורש בהוראת מפקד משטרת הסדר [ORPO] בפולין ב ), ואילו בלא נוודים החליטה לנהוג כמו באוכלוסייה המקומית (הלא יהודית כמובן). הוא מצביע על כך שלמעשה רצחו את בני הרומה בין שהיו נוודים ובין לאו. בנקודה חשובה זאת יש אפוא לתקן את מה שכתבתי בנושא, ואני מודה למרטין הולר על ביקורתו. עם זאת, מתעוררות כמה שאלות ראשית, הולר בדק את תחום השלטון הצבאי שהיווה רצועה רחבה בין החזית לבין אזורי השלטון האזרחי. הוא לא בדק את האזור האזרחי, הגדול מאוד, ואין להכחיש שזו משימה קשה למדי אולם עד שתושלם, אין אפשרות לקבוע מסמרות בנוגע למדיניות הגרמנית בברית המועצות הכבושה בעניין זה משום ששיקולי המפקדים הצבאיים לא בהכרח היו זהים לאלה של השלטונות האזרחיים לסוגיהם. בפולין, על כל פנים, נהגו בדרך כלל (לא תמיד) פחות או יותר לפי ההוראות הרשמיות. שנית, לא ברור אם היו מפקדים צבאיים שלא נהגו כפי שנהגו אלה שעליהם כתב הולר. האזור היחיד שבו ניתן לומר בוודאות שהולר צודק בלא עוררין הוא אזור הקרים וצפון הקווקז, כלומר, ביסודו של דבר אזור האייזצגרופה D. האם בשאר האיזורים של השלטון הצבאי היו בני רומה שנותרו בחיים, ומדוע? הולר מתייחס לכמה מקרים, אבל אינו נותן תמונה כללית ואין זו ביקורת, משום שהדבר קשה ביותר. ואולי אני בכל זאת צודק אפוא, ולו חלקית, כאשר כתבתי שהמדיניות הנאצית כלפי בני הרומה הייתה מבולבלת, בלתי עקיבה, ועם זאת רצחנית? הרי גם הולר כותב שבשביל הנאצים בני הרומה היו בעיה משנית ביותר, ואילו היהודים היוו בשבילם בעיה מרכזית. ברייך המורחב היו כ 43,000 בני רומה, ובאזורים הנתון לשליטה גרמנית מלאה עוד אולי כמאה אלף, ואולי יותר. עיקר האוכלוסייה של בני הרומה חייתה בבלקן. ברומניה היו רדיפות שגרמו למותם של כ 12,000-11,000 בני רומה, מתוך כמה מאות אלפים, ובהונגריה הרבה פחות מזה. האם היה זה רצח עם? בלי ספק שכך הדבר. האם צריך להשוות זאת להשמדת היהודים? וודאי שצריך, ואז מתברר שהיו שתי רציחות עם, שנעשו באותה עת על ידי אותם גורמים ובמידה רבה באותם המקומות אבל מתוך מניעים שונים לגמרי, בממדים שונים לגמרי, בהקשרים אידיאולוגיים ואחרים נבדלים לגמרי, ועם תוצאות שונות. אין בכל זה כדי לומר שהשואה הייתה ייחודית במובן כלשהו, משום שייחוד מרמז על כך שאותו מאורע לא יכול לשוב ולהתרחש פעם נוספת. אך כל פעולה אנושית יכולה לחזור על עצמה לעולם לא בדיוק, אבל בקירוב. השואה הייתה חסרת תקדים באופן רדיקלי מאוד, ולתקדימים יש תוצאות. למעשה, כמה מהמרכיבים של תקדים השואה אכן חזרו על עצמם פעמים נוספות. למשל, כוח ההוטו ביקשו

18 È ÂËÒÈ ÈË ÙÒ Ù ÌÚ Áˆ ÚÈ Ó Â Â È לרצוח כל בן טוטסי שהיה אפשר למצוא ברואנדה אף שלמיטב ידיעתי הם לא חלמו על הרחבת רצח העם למדינות שכנות. טענ תי היא אפוא שהשואה מגלמת את הצורה הקיצונית ביותר, עד היום, של מחלה אנושית כללית. כדי למנוע רצח עם, עלינו להרחיק את האנושות ככל שניתן מהצורה הקיצונית של רצח המונים. אנו חייבים, ויכולים, להשוות בין מקרים של רצח עם, אך יש לדבוק בכל מחיר בניתוח מדעי שנועד לזהות מרכיבים העלולים לחזור. ראמל העריך כי בין 1900 ל 1987 התאריכים נבחרו באקראי נרצחו 169 מיליון אזרחים ושבויי מלחמה בלתי חמושים על ידי ממשלות או קבוצות פוליטיות. לשם השוואה, 34 מיליון חיילים נפלו בקרב באותן שנים. במילים אחרות, מתו פי ארבעה אזרחים מחיילים. כ 38 מיליון אזרחים מתו בגלל רציחות עם כפי שהוגדרו על ידי האמנה. ייתכן שההערכות שגויות בעשרה אחוזים, למשל, לכל כיוון, אך המשמעות היא אחת. כיום אנו נדרשים להתמודד עם דרפור וקונגו, ובלא ספק נידרש להתמודד עם טרגדיות אחרות מחר. איננו יכולים למנוע מקרים עתידיים של רצח עם אם לא נעמול כדי למנוע אותם. זוהי טאוטולוגיה, אך היתרון בטאוטולוגיה הוא שהיא נכונה. אין ספק שגם זו. תרגם מאנגלית עופר שור

19 Ì Ò ÂÏ Ï Â Â Á OŒ  Â מה נוסף ומה נגרע כשאנו מתבוננים בשואה בהקשר הרחב יותר של רצח עם? האם הגדרת השואה כייחודית או כחסרת תקדים מביאה תועלת כלשהי? בתשובתי על השאלה הראשונה אציע כמה כיווני חקירה, מועילים יותר או פחות. באשר לשאלה השנייה, לעניות דעתי, הטענה שאירוע היסטורי כלשהו הוא ייחודי היא טענה חלקית בלבד, והיסטוריון כמוני אינו יכול להפיק ממנה כל תועלת. היות שבמונחים היסטוריים אין רק משמעות או חשיבות אחת לאירוע כלשהו, דבר מה יכול להיות ייחודי רק מהיבט מסוים, הקשור לכיוון חקירה כלשהו שנבחר. אך להשתמש ב ייחודי בדרך זו פירושו להשתמש במילה במובן יומיומי יותר משנהוג להשתמש בה בדרך כלל בהקשר של השואה. אבחנות דומות ניתן להחיל על תפיסת השואה כ חסרת תקדים. אכן, ניתן להחליף את המילה ייחודית ב חסרת תקדים בשני המשפטים הקודמים וטענתי עדיין תהיה תקפה, לדעתי. מכל מקום, חשוב להבין שטענת ייחודיותה של השואה יכולה להיטען רק במונחים של מחקר השוואתי (על ידי בידול השואה ממקרים אחרים של רצח עם), אך פירוש הדבר עיוות הלימודים ההשוואתיים על ידי הפיכתם לבחירה כך או אחרת, שבו הדברים הומוגניים לחלוטין או מובחנים מיסודם. המחקר ההשוואתי צריך להציע הן היבטים ייחודיים והן דפוסים משותפים, אך הדבר יכול להיעשות רק אם ההיבטים הייחודיים לא יוצגו מניה וביה כחשובים יותר מכל קווי הדמיון ולהפך. סבורני שבבואנו לבחון את השואה מבעד לעדשה רחבה יותר, אין מנוס מטשטושם של כמה מהיבטיה; בה במידה, משהו גם ייתוסף. כך יקרה בכל פעם שאירוע ייבחן מנקודת ראות חדשה ומהתמקדות אחרת, אף שאין אפשרות לקבוע בהכללה את היתרונות והחסרונות הצפויים. לבטח יתעוררו מתחים בין גישה כללית לגישה ספציפית, אך המתחים יכולים להועיל אם המומחה ואיש המושגים/הכללות ישחיזו זה את ההנחות ואת המתודולוגיה של רעהו. לפיכך אין פירוש הדבר שעלינו לעשות רק דבר זה או אחר. לצדד בנכונות גבוהה יותר לבחינת השואה בהקשרים נרחבים יותר ובהשוואה למקרים אחרים של רצח עם, כפי שאני עושה כאן, אין משמעו כי יש להזניח את חקר השואה לפרטיה ולדקדוקיה, הן כפשע שבוצע והן כחוויית הקרבנות. סינרגיה של גישה מתמחה וגישה השוואתית תלויה בהתקדמות שתיהן. מחקר השוואתי קם או נופל על מתודולוגיה ונתונים אמפיריים. מן הצד המתודולוגי, לדיוק בהשוואה ובדרך שבה השאלות מנוסחות נודעת חשיבות מכרעת. מן הצד האמפירי, העניין תלוי ביכולת להשוות את החומר הראשוני והמשני [ 261 ]

20 Â Á O Â ÂÂ Ì Ò ÂÏ Ï Â שממנו קובעים את היסטוריית המקרים המשמשים להשוואה. חקר מעמיק של השואה בהשוואה למקרים אחרים של רצח עם מעורר בעיה מעשית ברורה, משום שהמחקר על אודות התחום הראשון רחב מכל האחרים יחד. רציחות העם בארמניה, ברואנדה, בקמבודיה, ביוגוסלביה וכעת של ההררו (Herero) והנאמה,(Nama) באות במקום שני, הרחק מאחוריה, ומקרים אחרים ורבים מספור אינם ידועים כלל מחוץ למעגל קטן של מומחים או פעילים. חוסר איזון זה מתוקן בהדרגה בלבד. מחקר השוואתי מוקדם יותר לא נמצא בעמדה שאפשרה לו לתקן את המעוות, בשל אופי הגישות הנפוצות לרצח עם, מה שמחזיר אותנו למתודולוגיה. מרבית השאלות ההשוואתיות המוקדמות עסקו בסיבות לאירועי רצח עם ובדפוסיו ברמה כללית מאוד, גם משום שהחוקרים המוקדמים נטו להיות אנשי מדע המדינה ומדעי החברה ולא עמדו לרשותם נתונים אמפיריים רבים לעבוד איתם. 1 היבט חשוב אחד של המחקר ההשוואתי הוא שבאופן מסורתי המחקר היה פחות היסטורי כשלעצמו, ויותר היסטוריוגרפי, אולי משום שהוא משקף את הרמות והסוגים של המחקר שבדק מינים שונים של רצח עם. זה היה לעתים תהליך חד כיווני, שהתאפיין בשימוש בכלים אנליטיים, שפותחו לצורכי חקר השואה ושימשו לחקר רציחות עם אחרות. עם זאת, ככל שחקר רצח עם מתפתח באופן אמפירי וקונספטואלי, התהליך ההיסטוריוגרפי ההשוואתי יכול להיות גם בכיוון ההפוך, שחקר רציחות עם אחרות משפיע על חקר השואה. כך, למשל, ניתן להבחין בקשר בין העניין הגובר בשנות התשעים של המאה העשרים באלימות בידיים חשופות, של איש כלפי שכנו, שבה התאפיינה השואה בשדות הקטל של מזרח אירופה (בייחוד מזרח פולין, המדינות הבלטיות, בלארוס ואוקראינה) לבין האלימות הדומה של רציחות העם ברואנדה וביוגוסלביה באותו עשור. 2 המחקר בנושא האלימות המינית של רציחות העם האחרונות גם הוא התפתח במקביל לצמיחת העניין בתחום כפי שהתבטא בשואה. בדומה, מחקרו של רוג ר פיטרסן (Petersen) על מה שהוא מכנה רגשות פוליטיים, מחקר שבו הוא מעריך את החשיבות היחסית של גורמים כגון טינה בין קבוצתית בגין מה שנתפס כהבדלי סטטוס, השפיע על מחקרו של אנטון וייס ונדט (Weiss-Wendt) בנושא האסטונים ששיתפו פעולה עם גרמניה 3 הנאצית. 1 לתיאור קצר של ההיסטוריה של יחסים היסטוריוגרפיים אלו, ראו את הקדמת העורכים לספר Donald Bloxham, and A. Dirk Moses (eds.) The Oxford Handbook of Genocide.Studies, Oxford: Oxford University Press (2010) 2 אי אפשר להוכיח נקודה זו בצורה אמפירית, ואף על פי כן היא נראית סבירה. לדגימה של המחקר הממעיט בחשיבותו של אושוויץ בפתרון הסופי, ראו את המאמרים על אודות מזרח אירופה בתוך הרברט אולריך (עורך), מדיניות ההשמדה הנאצית : מחקר ופולמוס בהיסטוריוגרפיה הגרמנית החדשה, ירושלים יד ושם (2001). Roger Petersen, Understanding Ethnic Violence: Fear, Hatred, and Resentment 3 in Twentieth Century Eastern Europe, Cambridge: Cambridge University (2002) ;Press והמחקר הצפוי להתפרסם של וייס ונדט.

21 Î ÛÒ Ó Â ÁÏ ÌÈÙ ±± Ú חלק גדול מהמחקר ההשוואתי המתוחכם ביותר כיום תלוי פחות בהשוואות ברמת העל,(meta) ויותר בנושאים קלים יותר לבירור ברמת האמצע,(meso) המיוצגים על ידי המחקרים שהוזכרו לעיל מבנים ייחודיים והקשרי ביצוע של פשעים, סוגים של קבוצות פושעים, השוואות בין חוויות הקרבנות בנסיבות מוגדרות, השוואות של עדויות ניצולים וכך הלאה. אחד הניסיונות המוצלחים ביותר היה השימוש בתפיסת הקולוניאליות כדגם ליחסים ולמשברים שנוצרו בעקבות רכש, ניצול ויישוב טריטוריאליים. הקולוניאליזם גם מסתמן כפרדיגמה האידיאלית לשליטה, המקנה תוקף לאלימות מצד האוכלוסייה המיושבת (colonized) בלא קשר ליחסי הכוחות. 4 כיוון חקירה מבטיח אחר מייצג מחקרו של בנג מין ולנטינו,(Valentino) הבודק את התפקידים האסטרטגיים והפונקציונליים שממלא רצח העם לצורכי האליטות הפוליטיות. 5 דוגמאות נוספות למחקרים ברמת האמצעי הם העניין שמגלה מייקל מאן (Mann) ברגעים טעוני חומר נפץ של הרחבות ההשתתפות והתחרות הפוליטיות. 6 בדומה, יש לציין את ההתמקדות של כריסטיאן גרלאך (Gerlach) בתפקיד הריבוד החברתי מחוץ לתחום הכוח הרשמי; 7 ומחקרם של אדם ג ונס (Jones) ואליסה פון יודן פורג יי Joeden-Foergey) (von על ההיבטים המגדריים של עבריינות וקרבנות. 8 כל אלה אינם אלא דגימה. עבודות בעלות ערך רבות אחרות מטפלות בנושאים כגון הארגון של מדינות המבצעות רצח עם ותפקידם של ביורוקרטיות, ארגונים פארא צבאיים, צבאות וכוחות משטרה. 9 מחקרים כאלה 4 מבחר Richard H. King, and Dan Stone (eds.), Hannah Arendt and the Uses of History: Imperialism, Nation, Race, and Genocide, Oxford: Berghahn (2007); Jürgen Zimmerer, The Birth of the Ostland Out of the Spirit of Colonialism: A Postcolonial Perspective on the Nazi Policy of Conquest and Extermination, Patterns of Prejudice 2, 39 (2005), pp ; A. Dirk Moses (ed.), Empire, Colony, Genocide: Conquest, Occupation, and Subaltern Resistance in World History, Oxford: Berghahn (2008); and Moses, The Holocaust and Colonialism, in Peter Hayes and John Roth (eds.), The Oxford Handbook of Holocaust Studies,.New York: Oxford University Press (2010) Benjamin Valentino, Final Solutions: Mass Killing and Genocide in the Twentieth 5.Century, Ithaca: Cornell University Press (2004) Michael Mann, The Dark Side of Democracy: Explaining Ethnic Cleansing, 6.Cambridge: Cambridge University Press (2005) Christian Gerlach, Extremely Violent Societies, Cambridge: Cambridge University 7.Press (2010) Adam Jones (ed.), Gendercide and Genocide, Nashville: Vanderbilt University 8 Press (2004); Elisa von Joeden Forgey, Gender and Genocide, in: Bloxham and.moses (eds.), The Oxford Handbook of Genocide Studies, pp Anton Weiss-Wendt, The State and Genocide, in: Bloxham and Moses (eds.), 9 The Oxford Handbook of Genocide Studies, pp ; Donald Bloxham, Organized Mass Murder: Structure, Participation, and Motivation in Comparative.Perspective, Holocaust and Genocide Studies 22 (2008), pp

22 Â Á O Â ÂÂ Ì Ò ÂÏ Ï Â לוקים בפגמים שיטתיים רק במקרה שמחבריהם טוענים לפוטנציאל ביאורי גדול מדי במקרה מסוים. כך למשל, אותם מחקרים שהרחיקו לכת במיקום הנאציזם בפרספקטיבה קולוניאלית, אכן שפכו אור על הקולוניאליזם האירופי והנאצי, אך לא תמיד היו התכניות הקולוניאליות הגרמניות ו הפתרון הסופי תלויים זה בזה, ו הפתרון הסופי התפשט הרבה מעבר למקום שיוחד לו באימפריה הגרמנית העתידית. עם כל מה שנאמר על השוואות ברמת האמצעי, איני תומך כלל בנטישת ההשוואות ברמת העל, שהיוו את ההשראה ללימודי רצח עם כדיסציפלינה, שכן אלו חשובות ביותר למשימה המוסרית של חיזוי דפוסי ביצוע רצח עם במטרה למונעם. עצם הפעולה של זיהוי תופעות דומות באופן כללי בזמן ובמרחב מרמזת על כך שתופעות אלו במקרה זה רצח עם אינן מהוות חריג, אלא שבמובן כלשהו הן טיפוסיות לדפוסים היסטוריים רחבים יותר, למגמות נרחבות יותר בהיסטוריות של חברות אנושיות ברגעים מסוימים. אך אני שמח שעברנו את הנטייה המוקדמת למיין סוגי רצח עם, כשאחד מוגדר למשל כ קולוניאלי ואילו האחר כ ביורוקרטי, או אידיאולוגי לעומת פרגמטי. דפוס זה אינו מועיל, שכן בבחינה מקרוב, קטגוריות אלו קורסות אלו אל אלו מתברר שאין אפשרות לבודד 10 את הפרגמטיות, הכלכלה, הגאופוליטיקה וכל היתר מפני תרבות ואידיאולוגיה. מארק לוין,(Levene) למשל, נמנע הן מהנטייה המצמצמת של מיון נוקשה והן מן ההפרזה המושגית הכרוכה לפעמים בכמה מהדיווחים המפורטים יותר של רצח עם, ומספק הסבר שאפתני ומשכנע ביותר להיווצרות מגוון שלם של סוגים, שונים 11 בהכרח, של תופעות רצח עם במערכת מודרנית, תחרותית וגלובלית. ספרי האחרון, Genocide, The Final Solution: A מבקש להחיל על בחינת השואה את התובנות שהושגו מהתקדמות המחקר בלימודי רצח עם ומהידע שלי על אודות השואה ועל מקרים אחרים של רצח עם. זהו ניסיון להעשיר את חקר השואה ומקרי רצח עם נוספים על ידי הצגת כמה שאלות חדשות. כיוון מחקר אחד היה ליישם בגדול את אבחנתו של הנרי פרידלנדר מלפני שש עשרה שנה בעניין המתת 10 אליסון פאלמר, בספרה Alison Palmer, Colonial Genocide, Adelaide: Crawford (2000),House הצביעה על החסרונות של כמה משיטות המיון הנרחבות הללו, כפי שעשה גם דירק מוזס במאמרו Dirk Moses, Conceptual Blockages and Definitional Dilemmas in the Racial Century : Genocides of Indigenous Peoples and the Holocaust, pp Patterns of Prejudice 36, 4 (2002), לשיטות המיון עצמן, ראו דוגמאות שהוצעו על ידי קורט יוהאנסון בתוך Frank Chalk and Kurt Jonassohn (eds.), The History (1990) Press,and Sociology of Genocide, New Haven: Yale University ואפילו סיווג מקרי רצח העם לפי אידיאולוגיה מנחה שביצע ליאו קיופר בחיבורו החשוב Kuper, Leo Genocide: Its Political Use in the Twentieth Century, New Haven: Yale University.Press (1982) Mark Levene, Genocide in the Age of the Nation State, Vols. 1 and 2, London: 11.I.B. Tauris (2005)

23 µ Î ÛÒ Ó Â ÁÏ ÌÈÙ ±± Ú החסד (האותנזיה) הנאצית. 12 פרידלנדר גרס שניתן להבין את השואה רק בהקשר של מקרים אחרים של רצח עם ורדיפות שביצעה המדינה הנאצית. אני ביקשתי להרחיב את המבט עוד יותר. קיוויתי להעשיר את לימודי רצח העם באמצעות שילוב מקיף יותר מבעבר של המקרה היחיד השואה שלא התאים היטב לניסיונות הכלליים יותר לפתח תיאוריות או למצוא דפוסים לתופעת רצח העם. כפי שכתבתי בעמוד הראשון של הספר, לרצח העם של היהודים היו מאפיינים ייחודיים וכלליים גם יחד. כדי שלא לאבד את היבטיו הייחודיים, התפתחות הפתרון והדינמיקה שלו נמצאים בלב הספר, אך הדבר נעשה למען המטרה הרחבה יותר של ההתמודדות עם השאלה 13 כיצד ועד כמה מתאימה השואה לדפוסים הרחבים יותר של העבר האנושי. הספר נקט גישות השוואתיות ישירות (במחקרי על מניעיהם של המבצעים במקרים שונים של רצח עם) וגישה הקשרית על לאומית יותר. בשיטה השנייה השתמשתי כדי לבחון את הקשר של השואה לא רק לתכניות רצח עם נאציות אחרות ולמלחמת העולם השנייה, אלא גם לסכסוכים בין קבוצתיים רחבי היקף אחרים, ולמקרים של רצח עם וטיהור אתני ביוזמת המדינה שאפיינו את אירופה המודרנית בתקופות משבר אחרות, למשל במהלך מלחמת העולם הראשונה ותקופת המשבר במזרח של סוף המאה התשע עשרה. במובנים רבים הספר רואה בשואה את שיאה של מגמה אלימה הולכת וגוברת, שנבעה מכמה הקשרים נבדלים, וטוען כי אי אפשר לנתק את רצח העם היהודי בידי הנאצים מההקשרים הללו. במילים אחרות, ניסיתי להביא בחשבון הן את המאפיינים הייחודיים של האנטישמיות והמדיניות הנאצית, והן את הדפוסים הכלליים יותר של פוליטיקת הלאומנות וההפליה הרצחנית שחצתה את מרבית היבשת. קיוויתי לשפוך אור, בעת ובעונה אחת, הן על השואה והן על ההיסטוריה הכללית של אלימות קיצונית באירופה המודרנית המאוחרת. אני מביא כאן תיאור קצר של כמה מהנושאים הבולטים. עם זאת, יש לציין שהספר עסק בהרחבה גם בדרך שבה תאמו הנאציזם וגרמניה המודרנית תמונה כוללת זו, ואילו בתגובתי הקצרה כאן לא אתייחס לתכונות ידועות אלו, אלא אדגיש את ההיבטים הבינלאומיים שבהם עוסק דיון זה ב דפים. למרות ההבדלים שבין השואה לבין מקרים אחרים של רצח עם באותה תקופה (בראש ובראשונה ההיקף העצום של השואה ולהט הרדיפה הקיצוני של הנאצים אחר היהודים), דומה שהגישה ההקשרית מניבה פירות משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שהשואה הייתה פשע בינלאומי לא רק קרבנותיה, אלא גם מבצעיה הגיעו מרחבי אירופה. אף שסוכנת רצח העם העיקרית הייתה גרמניה, השואה הייתה תופעה רב לאומית ורב מדינתית. חוקר שואה הכותב על רצח מרבית יהודי רומניה על ידי האוכלוסייה המקומית, או בוחן את רצח יהודי קרואטיה על ידי האוסטאשה Henry Friedlander, Euthanasia and the Final Solution, in: David Ceserani (ed.), 12 The Final Solution Origins and Implementation, London: Routledge (1994),.pp Donald Bloxham, The Final Solution: A Genocide, Oxford: Oxford University 13.Press (2009)